אספתי

לרגל חגיגת יום הולדת שנה לקורונה בחיי, להלן שבעה פתקי תובנות, שנאספו אל הקיר בחדר העבודה שלי. בהחלט לא לראותם בלבד, על אף שגם זה נחמד.  תקציר העלילה, בהרחבה קלה 

"להיות גרסה טובה יותר של עצמי" 

זה היה הפתק הראשון שהתווסף אל הקיר. כי באמת, פתאום יש זמן לדברים שהם מעבר למירוץ החיים היום-יומי של בעלת עסק, בעלת משפחה, בעלת בית. כלומר, הכול יחד, מכול וכול בכול. למה לשדרג רק הצגות, תפאורות, מוזיקה? מה איתי? כלומר, יש כאן כמובן קצת פילפול פילוסופי בבחינת: מה אני בדיוק? האם ההצגות, התפאורות, המוזיקה זה לא אני? ואם זה לא – אז מה כן? בקיצור, שחררתי את הפתק הזה אל העולם הרחב, בתקווה שכל מיני דברים יקרו. וישדרגו אותי בכל מיני מובנים. וזה בהחלט קרה. ועדיין קורה... 

"הדבר הגדול הבא..." 

חיכיתי, חיכיתי, ציפיתי, ציפיתי, ומי לא בא? הדבר הגדול הבא! הייתה תחושה שלא ייתכן שכל זה לחינם. שמשהו מחכה בפתח, או באופק, או באיזה יקום קוסמי מקביל. שמשהו גדול חייב לקרות. אבל... דברים לא קורים כשלא דוחפים אותם. ואני מעולה בלדחוף, אבל השאלה – מה לדחוף בדיוק? ולאן? ומה המסלול? בקיצור, אני עדיין מחכה לדבר הגדול הבא. אולי שנה זה בסופו של דבר לא כך הרבה זמן לחכות לדבר גדול כלשהו? 

"לא שלך, שחררי" 

ופתאום צלצל הטלפון... ומישהי, או מישהו, או מישהם מאיזה מקום התעניינו לפתע בפעילות: בהצגה, בסדנה או בכל דבר אחר שמוצע על ידינו. אבל... פתאום לא נסגר, ולא התאים... ואולי בכלל לקחו משהו אחר. איזה מרגיז, נכון? הרי פתאום היה יכול להיות כאן משהו... אז זהו, שלא. כי זה לא היה שלך (אמרתי לעצמי) מלכתחילה, אז פשוט שחררי. שחררתי. ושחרור זו פעולה ממש משחררת... 

 "להשתמש במה שיש לך, כדי להשיג את מה שאין לך" 

אז מה בעצם יש לי? או היה לי? ולא יהיה לי? מה הייתי רוצה שיהיה לי אבל אין לי הכוח, הכישרון או היכולת מסיבה כלשהי להשיג את זה? מה עושים? זה פשוט. ממנפים את האמצעים שקיימים (כסף, למשל), כדי לעשות במקומי. כך, לדוגמה, כאשר הבנתי לדאבוני באיזה קושי אני נתקלת בכתיבת תווים בתוכנת התווים, מה שעלול לדחות את חלום ספר השירים שלי עם התווים בכמה שנים טובות במקרה הטוב (או לגנוז אותו לגמרי), מצאתי מישהו שיעשה זאת עבורי.  

"לגדול מעל הקשיים" 

קושי זה טוב או רע? זה לא נעים, בטוח... אבל בדרך כלל, כאשר צולחים קושי, או אפילו כמה מהם, זה סוג של ניצחון. וניצחונות מביאים איתם תחושה של סיפוק ושל אושר. והרי כולנו, בסופו של דבר, מחפשים את הדרך אל האושר. אז גם זאת דרך לשם.  

 "לקחת פיקוד על החיים" 

אפשר תמיד להחליט בבוקר שלא עושים כלום, הרי קורונה. ממילא כולנו סגורים, או עצובים, או בבידוד... ואפשר להחליט שלא. ולמרות הכול, לקום מהפוך, לסדר את הכריות מאחורינו עד הלילה הבא, ולעשות. כל מיני דברים שנדחקו לשוליים, על אף שבסך הכול מדובר בדברים מקדמים או משמחים. אני הגעתי לפשרה: לוקחת פיקוד על לעשות מה שטוב לחיים  שלי... ושכולם יקפצו.  

"להבין שיש תוכנית גדולה יותר. היקום מנסה ללמד אותנו שיעור. לחכות לו. לא להתנגד לו" 

טוב, זה ממש לא קל. לחכות זה בכלל דבר לא פשוט, במיוחד כשבפנים בוערת התשוקה לעשות. אז אני עדיין מחכה לתוכנית הגדולה הזאת. אולי תגיע מחר או מחרתיים? יאללה, בואי.