הסיפורים שלא סופרו

כך היה... 

דווקא הכתבה האחרונה היום, בסדרת כתבות המטרידים מינית, העירה דובים מרבצם, או יותר נכון – דובה מרבצה. זה הזכיר לי את הסיפור הפרטי שלי, ובאמת נדמה כי אין אישה בעולם הזה כבר שלא עברה הטרדות כאלה ואחרות. רק שפעם זה היה מטואטא מתחת לשטיח הזיכרון, והיום, בעידן החשיפה האישית, זה יוצא החוצה. מחליק מהגרון בקלות יחסית. זה קרה לפני 34 שנים, ואני זוכרת את זה משום מה כאילו היה אתמול. למה דווקא את זה אני זוכרת? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת פעמים רבות בשנים האחרונות, ואין לזה תשובה. אולי עוצמת ההפתעה, העלבון, האכזבה... זה כנראה זה. הייתי צעירה בת 23, מלאת חלומות על החיים שצפויים לי בעיר הגדולה והמלהיבה – תל-אביב. למעשה, במשך כל שנות לימודיי בניתי בקפידה את הרגע הזה, שבו אעזוב את העיר הדרומית שבה גדלתי ואגיע לעיר הגדולה. כן, ידעתי שאף אחד לא מחכה לי שם, ודווקא בעיר שממנה באתי כבר הייתי עיתונאית צעירה ומוערכת. בעיתון הגדול. שלוש שנים ג'ינגלתי בין לימודי מוזיקה לבין הכתיבה בעיתון, הייתי חרוצה מאוד והתפרנסתי לא רע בסך הכול. אבל... וכאן הגיע האבל הגדול. למה בעצם לעזוב? היו כמה סיבות לזה, אבל המרכזית שבהן הייתה – לברוח. לברוח מהעיר שטופת הקטנוניות של "אשמור לי ואשמור לך", שבה לא הכישרון אלא הקשרים הם מהות הכול... זמן קצר לפני סיום לימודיי במכללה התמנה לתפקיד דובר העירייה קצין משטרה בדימוס, אותו הכרתי מסיקור סיפורים שאליהם היה קשור. הכרתי את אשתו ואת בתו הבכורה שהייתה ממש בגילי. שמחתי כשהתמנה לדובר, כי להערכתי היה לי כעת בעירייה גורם חשוב לעיתונאית צעירה, שהכיר וחיבב אותי. כך חשבתי לפחות. וכנראה לא ידעתי עד כמה... הימים של שנות ה-80 העליזות, רק נזכיר, לא היו ימי הטלפון הסלולרי. היה אז טלפון קווי רגיל, ומשיבון שקראנו לו מזכירה (כן, קצת סקסיסטי, במבט לאחור, אבל כך היה). כדי לקבל את תגובת העירייה לסיפור כלשהו שסיקרתי הייתי צריכה להתקשר אל הדובר... כן, בטלפון קווי של פעם. כאשר ענה לי, אמר שהוא עסוק כעת, אבל אם אגיע אליו למשרד אחרי השעה שבע בערב, כאשר המזכירה שלו כבר הולכת הביתה, הוא ישמח לתת לי את התגובה באופן אישי. איכשהו, ניסיתי בכל פעם להתחמק מההזמנה המפורשת הזאת. ניסיתי להדחיק, כאמור היכרתי את אשתו ואת בתו... אני בטח טועה, הוא סתם צוחק עליי... ניסיתי לומר לעצמי. והתגובה שלי הייתה תמיד מעין צחקוק כזה, חברי, דרך השפופרת, והסבר שאני "עיתונאית מקצועית, זריזה ויעילה, וגם סטודנטית במשרה מלאה, וזקוקה לתגובתו של הדובר המקצועי שהוא, ממש מהר, ברגע זה, אי אפשר לחכות עד השעה שבע בערב, כי תיכף הכתבה יורדת לדפוס". טוב, זה עבד לזמן מה. עד שבוקר שישי אחד, בעודי מתעוררת לבוקר היחיד שבו איכשהו הרשיתי לעצמי לנשום אוויר, נשמעה לפתע דפיקה בדלת. שותפתי לדירה השכורה פתחה והוא עמד שם במלוא הדרו וכרסו. מדושן עונג, מחייך מאוזן לאוזן, מחזיק בידו זר פרחי ורדים ובידו השנייה אוחז במגש שלם של עוגיות גבינה טריות שהריחו כאילו לפני שנייה נאפו... אולי אמרתי לו פעם שאני אוהבת עוגות גבינה, אולי ניחש. שתינו היינו נבוכות, מה עושים? הכרתי ביניהם, סיפרתי לה שהוא דובר העירייה, הודיתי לו על הפרחים ועל העוגיות, הכנתי קפה במטבח. הייתי ממש נחמדה, הרי הייתי זקוקה לשירותיו ולידידותו לטובת העבודה שלי. בשלב מסוים שותפתי פרשה לחדרה והוא ביקש לראות את החדר שלי, שהיה קרוב לסלון ופתוח קלות. תוך שבריר שנייה, מהרגע שבו הצבעתי על חדרי, הוא כבר היה שם, דחף אותי פנימה, סגר מאחוריו את הדלת ואני הייתי פשוט בהלם. הרי הוא קצין משטרה בכיר בדימוס, דובר עירייה... וכבר פיו היה על שפתיי, ויד ימינו על שדיי. "לא", אמרתי לו והסטתי את ידו מטה. "זה ממש לא לעניין. אני לא מעוניינת. יש לך בת בגילי. איך היית מגיב אילו מישהו היה עושה את זה לבת שלך?". הוא הרפה מאחיזתו לשבריר שנייה ואני מיד התכופפתי מתחת לזרועותיו הלופתות וחמקתי חזרה לסלון. הבטתי ישירות אל תוך עיניו, והיה נדמה לי שהוא אפילו קצת השפיל את מבטו. חייכתי אליו. ניסיתי לא להיות שיפוטית מדי, הקריירה הייתה חשובה לי, בטח יותר ממנו – שהיה עבורי איש חולף בדרך. הודיתי לו שוב על המחווה היפה של שישי בבוקר, הבטחתי לו שאטעם מכל העוגיות שהביא לי, התנצלתי שאני תיכף צריכה לנסוע להורים, ושבפעם הבאה כדאי שידבר איתי קודם ועדיף פחות עוגיות כל כך טעימות ומשמינות... על אף שהייתי בהלם, כי דבר כזה לא קרה לי קודם מעולם, ניסיתי לא להתייחס לזה יותר מדי. זה היה עוד דבר שקורה בעיר הזאת, אמרתי לעצמי, שבה עבד כי ימלוך וממילא אני עוזבת אותה עוד מעט, בתאריך הנפלא והמיוחד שבחרתי להזמין בו את ההובלה – 8.8.88. כחלק ממסע הפרידה, החברים במערכת ציידו אותי בשמו של בן עירי, שעזב תל-אביבה שנים קודם לכן והתברג בתפקיד בכיר מאוד במגאזין הכי פופולרי באותם הימים. "דברי איתו, ספרי לו שאתם מאותה עיר, הוא תמיד עוזר לצעירים", הבטיחו לי. כל כך שמחתי, וימים ספורים אחרי שהתמקמתי בחדר השכור שלי בשדרות בן גוריון בתל-אביב, הגעתי למערכת כדי להכיר אותו. הוא היה מלא חשיבות עצמית, בקושי הסתכל עליי, אבל אמר שייתן לי לעשות כתבה לניסיון ואז נראה. זה בדיוק מה שרציתי ושמחתי כל כך. זאת הזדמנות נפלאה, התחלה טובה בעיר הגדולה. כך חשבתי. לאחר מספר ימים צעדתי בגאווה לעבר המערכת של המגאזין הנודע ומסרתי לו את הכתבה, שהייתה כתובה בכתב יד, כפי שהיה נהוג בימים ההם, טרום עידן המחשבים האישיים. הוא לקח ממני את הכתבה, הניח על שולחנו שהיה עמוס בכתבי יד ובניירות שונים, והבטיח שיקרא ויתקשר אליי. הוא בקושי זיכה אותי בחצי מבט, והנחתי שהיה בוודאי עסוק מאוד, ומי אני בכלל, שיזכה אותי ביותר משבריר של מבט. הטלפון הגיע מהר מהצפוי. כבר באותו היום, בערך בשעה חמש אחר הצהריים צלצל הטלפון בחדרי השכור. העורך הנכבד היה על הקו. כל כך התרגשתי... לבי הלם בחוזקה. מה יאמר? מה יגיד על הכתבה שלי? הוא נשמע ענייני מאוד. "איפה את עכשיו?", שאל. "נמצאת בחדרי השכור", עניתי. "האם יש לך מיטה בחדר?", "כן", עניתי. "ועד כמה היא רחבה?", "הממממ... לא יודעת, מיטה רגילה", עניתי בחשש. מה הוא רוצה? שאלתי את עצמי בחשש. "אז ככה. אני מסיים עכשיו את העבודה ומגיע אלייך. האם נוכל לבלות על המיטה הזאת שנינו? יהיה מקום?". כן, ככה, ירה בלי שום הקדמות. "המממממ.. האמת שהשותף שלי בדיוק חזר, הוא קצין בקבע. והוא כאן. לא נראה לי מתאים... ", ניסיתי להתחמק. "ואיך הכתבה שלי? קראת אותה?", "כן", הוא שינה נושא, "היא בסדר, נפרסם אותה בעוד שבועיים". וניתק. מה זה היה? שאלתי את עצמי? מין טקס חניכה? בדיחה לא מוצלחת של עורכים בתל-אביב? האם אני משחזרת את הסיפור עם דובר העירייה? נעמדתי מול החלון והבטתי אל השדרה. לא רציתי להאמין שזאת השיחה ששמעתי קודם לכן. להפתעתי, לאחר כיומיים, שוב קיבלתי טלפון מהעורך. הוא שוב התעניין בגודל המיטה שלי, ומכיוון שעניתי לו בטלפון הביתי (מי חלם אז על טלפונים ניידים?), הבין שאני בבית. שוב הזמין את עצמו אליי ואני "נזכרתי" שבדיוק אני יוצאת לראיין מישהו... כך זה נמשך כשבועיים, כאשר אני הופכת להיות אלופת העולם בהמצאת תירוצים, עד שלילה אחד השעה השתנתה. הטלפון צילצל בחצות. נבהלתי... מי כבר מצלצל בחצות? קרה משהו? אז לא, זה רק הוא על הקו. סיפר לי שאשתו בדיוק טסה לחו"ל לשבוע והוא לבדו בבית כי הבנות אצל הסבתא, מה הכתובת שלי והוא מיד שולח לי מונית ספיישל שתביא אותי אליו... מרוב הלם נאלמו לי המילים. "מצטערת", ניסיתי להישמע הכי אמיתית ומתנצלת, "היה לי יום ארוך וקשה, אני ממש עייפה. הערת אותי בעצם", עניתי לו. שוב, ידעתי שאני חייבת להלך כאן על חבל דק, כי בינתיים הכתבות שלי התפרסמו יפה מאוד במגאזין המפורסם. לזכותי ייאמר שניסיתי בכל פעם להקליט את השיחה במזכירה שלי, אבל טכנולוגיה לא הייתה אף פעם הצד החזק שלי, ועל אף ניסיונותיי הכנים, לא הצלחתי. ידעתי שללא הראיה הזאת איש לא יאמין לי כי האישיות המכובדת הבכירה הזאת בעולם התקשורת של אז מדברת ככה. במהלך שהותה של אשתו בחו"ל, הוא נהג להתקשר אליי בלילות. למעשה, כל לילה, בדבקות ראויה לציון. לעתים הצלחתי לא לענות, לפעמים עניתי כי אין לדעת באמת מי מתקשר. ואז הוא עבר לטקטיקה אחרת. הוא תיאר לי בפרוטרוט מה הוא עושה לעצמו כשהוא מדבר איתי... כן, בדיוק מה שאתם חושבים. ואני? זרמתי, צחקתי... כאילו. האמת שבשלב מסוים צחקתי באמת. כי זה נראה לי אפילו די מגוחך. הייתי עיתונאית צעירה בעיר הגדולה, שמפלסת את דרכה בעולם התובעני הזה, ואם השיחות המצחיקות האלה זה מה שעוזר, אז יאללה, זורמת. ועדיין, בכל פעם ניסיתי להקליט, ולא עלה בידי. לשמחתי, אשתו חזרה מתישהו ארצה ותדירות השיחות התמעטה. כאשר הייתי מגיעה פיזית למערכת כדי למסור לו את הכתבה התורנית, הוא לא היה מזכה אותי ולו ברבע מבט או חיוך. ואני זרמתי גם עם זה. חוסר התקשורת הזה הקל עליי. עד שפעם אחת, כשהגעתי אל חדרו במערכת, הוא לפתע קם וסגר את הדלת... היינו רק שנינו בחדר... נרעדתי קלות. "אז מה את אומרת?" רעם בקולו, והיה נדמה שכל הסיפורים שלי, שסיפרתי לו במשך החודשים הארוכים של השיחות וההתחמקויות, נשברים כעת לרסיסים. ואז, בהבלחה של רגע, החלטתי פשוט לענות על השאלה הזאת. חייכתי חיוך גדול, עיניי היו קורנות לפתע, ואמרתי לו שהתאהבתי! עיניו נפערו לרווחה ולפתע היה בהן מין זיק של מבט אבהי כזה. "מי זה? ספרי", פקד עליי. ואני, שבדיוק באותו השבוע היה לי דייט כושל עם איתן, רואה חשבון צעיר, חתיך וירוק עיניים, שמצא חן בעיניי מאוד אבל זה לא היה הדדי כנראה, החלטתי לשנות את העלילה. "קוראים לו איתן, הוא רואה חשבון, מקסים, ממשפחה טובה, יפה תואר, עם עיניים ירוקות", הפלגתי בתיאוריי, והוא, לשמחתי בלע את הפיתיון. מאז, בכל ביקור שלי במערכת, הוא דרש ממני לספר מה שלום איתן, ומה קורה איתנו, ואני המצאתי כל כך הרבה סיפורים, ותיאורים מדויקים של מה עשינו, ואיפה ומתי. ככה זה נמשך יותר משנה, עד שבביקור אחד הוא החליט להעמיד אותי במקום. "אני רוצה את הטלפון של האיתן הזה שלך!", דרש. מה? למה? לא בדיוק הבנתי... "זה לא בסדר!", הוא אמר בכעס. "כבר יותר משנה הוא איתך ולא מציע לך נישואין? את תיכף בת 25, זה גיל מצוין להתחתן, אני צריך לדבר איתו!". מה עושים? "האמת", אמרתי לו, "איתן בדיוק נסע לחו"ל לכנס של רואי חשבון, אבל אחרי שיחזור אציע לו שתיפגשו... אבל אל תדאג, הוא בטח יציע לי נישואין ממש בקרוב. אנחנו מדברים על זה... אתה תהיה אורח הכבוד בחתונה שלנו. אני מבטיחה!". הסיפור העקבי על החבר הדמיוני איתן הרגיע את האווירה בינינו. לימים נודע לי שהוא עבר לערוך שיחות זימה דומות עם צעירות נוספות, או נשים פחות צעירות, שהגיעו למערכת ורצו לכתוב במגאזין. זו הייתה השיטה. הגבר הבכיר מול האישה הצעירה שהוא יודע כי היא זקוקה לעזרתו כדי להצליח בקריירה שלה. עד כדי כך פשוט. הסיפורים האלה דלפו. רבים ידעו עליהם אך איש לא עשה דבר. הוא היה "אחד משלנו", עיתונאי בכיר. לימים, כדי הרבה שנים אחרי, אחד התחקירנים הבכירים בעיתון שבו כתבתי קרא לי לשיחה, אימת איתי את הסיפור ושאל אם אשתתף בכתבת תחקיר עליו שהוא ייזום. "לא עכשיו", אמרתי, "אולי פעם". היה לי מה להפסיד, אבל יותר מזה באמת שלא רציתי לפגוע בו. יש לו משפחה, יש לו אישה מקסימה, והוא באמת קיבל כל כך יפה את "איתן" למשפחה... חה. וכך, בעצם, כולנו, כל הנשים שאיתן הוא ערך את השיחות האלה (ואולי גם יותר מזה... אני לא יודעת בדיוק), נוצרות את זה עימנו. עד עצם היום הזה. והיום? היום אני בעיקר מרחמת עליהם. הם היו אז גברים צעירים, בני 30+, 40+ - הרבה יותר צעירים ממני היום. בעלי משפחות - נשים אוהבות וילדים צעירים. וזה מה שהיה להם לעשות בזמנם הפנוי? זה מה שהם חשבו שישפר את חייהם? יגרום להם ריגוש? יספק אותם? עלובים.